קטה אופנישד. פרק ראשון. חלק שלישי.
(תורגם מסנסקריט ע"י נגה ברקאי)
המרכבה
דע את אטמן כאדון היושב בתוך מרכבה. אטמן: האינסוף המוחלט השרוי בגוף
הגוף הוא המרכבה עצמה. בודהי: תודעה, הכרה
בודהי הוא הרכב הנוהג בה מנס: החלק של התודעה הפונה אל העולם, השכל.
ומנס המושכות שהוא אוחז.
החושים הם הסוסים
ומושאי החישה הם הדרך. העולם.
האטמן החושי רתום למנס. מחיבור זה, (כך מבין האדם הנבון)
מתהווה ה"חווה".
הבור- שכלו אינו רתום כראוי.
לכן מתנהלים חושיו כמו סוסים רעים, פראיים כלפי הרכב.
אך זה ההוגה, שיש בו "מבינות",
חושיו מתנהלים כמו סוסים טובים
המרוסנים כראוי בידיו של רכב מיומן.
הבור- אינו אדון לשכל שלו, ואין בו טוהר.
לכן אין הוא משיג את אותו ה"מקום שמעבר"
אלה הולך הלוך ושוב במעגל אינסופי של לידה, חיים ומוות.
לעומתו- המבין באמת, הוא אדון לשכלו וטהור.
לכן הוא יכול להגיע אל המקום הזה, שממנו שוב לא נולדים.
זה אשר מבין באמת את מהותו של הנוהג במרכבה,
ואוחז כראוי במושכות השכל,
יגיע אל סופו של המסע, אל היכלו של זה השרוי בכל.
מעבר לחושים שוכנים מושאי החישה.
מעבר להם: המנס. מעבר למנס שוכן הבודהי
ומעבר לו: האטמן העליון.
מעבר לאטמן שוכן זה שלא נברא.
ומעבר לו: הפורושה.
אין ולו דבר מעבר לפורושה.
זהו סוף המסע.