הכלת צמדי הניגודים או: מאין צץ הנצח / נגה ברקאי

"ועכשיו הוראת היוגה.

יוגה היא ההגבלה של תנודות התודעה.

אז שרוי הרואה בצורתו שלו.

במקרים אחרים: (שרוי הרואה ב) צורת התנודות."


אלו הן ארבעת הסוטרות הפותחות את ה"יוגה סוטרה." הטקסט המכונן של היוגה שנהגה, או נערך או נמסר על-ידי פטנג'לי, שחי כנראה כמאתיים שנה לפני הספירה, או אולי במאה הראשונה, או השניה אחרי הספירה...

חוקרים ומלומדים סוברים כך או אחרת. אין שום ודאות לגבי דמותו ההיסטורית של פטנג'לי.

ויכוח נוסף לגביו קשור בשאלה האם היה פטנג'לי יוגי- כלומר מי שמסור לאימון היוגה ומתאר את האימון ותוצאותיו מ"בפנים", או אולי היה הוא פנדיט- כלומר: מלומד. איש מחקר והגות, פילוסוף ואנתרופולוג, המתבונן במתאמן היוגי מבחוץ ומתאר מעמדה זו את אימון היוגה ואת מצבי התודעה הנלווים לו.

ויכוח סרק זה מבטא את התפיסה, כי החוקר המתבונן והיוגי המתאמן אינם יכולים לגור בגוף אחד. אני מסרבת לקבל תפיסה דיכוטומית זו ומאמינה כי היא סותרת את מהותה של היוגה, הן כתרגול ודרך חיים, והן כמצב תודעה אליו שואף המתאמן, היוגי.

במבט ראשוני – אכן קיים ניגוד בין התבוננות אמפירית חוקרת ותיאור העולם ה"מציאותי" מעמדה זו, לבין אימון שמהותו "התכנסות החושים" (פראטיאהרה) מן החוץ אל הפנים וניתוקם מהתלות באובייקטים הארציים שלהם. למתבונן מבחוץ עשוי להראות היוגי כמי שנוטש את המציאות. אך אין זו באמת נטישה משום שהחושים המתכנסים פנימה פוגשים אובייקטים מסוג חדש.

תחילה הם פוגשים רגשות, מחשבות, מנגנוני תגובה מורכבים, תנועות זעירות ספונטניות של ה"גוף העדין" (סוקשמה שרירה, המימד האנרגטי של הגוף.) ועוד תנודות שאינן ניכרות ונקלטות כאשר החושים אינם מוכשרים לכך.

ההתבוננות האמפירית החוקרת, זו שהתפתחה והתבססה תוך חקירה של אובייקטים חיצוניים גסים יחסית, רלוונטית ומשמעותית גם לגבי האובייקטים הפנימיים העדינים. כאשר פוגשים החושים אובייקטים עדינים כאלו ומתחילים לקלוט אותם, הופכים החושים באופן הדרגתי חדים יותר במסוגלותם לחוש כל ניואנס, ולו הזעיר ביותר.

המחשבה המוטעית לגבי מצב התודעה של היוגי כאשר כל חושיו מופנים פנימה, קשורה בהתעקשות לראות רק את מה שהחושים במצבם הגס יותר מסוגלים לקלוט- כ"אמת" או "מציאות". יש מציאות אותה חוקר היוגי כאשר הוא שרוי במצבי תודעה "אחרים": חקירה מזוקקת זו מכשירה את החושים של המתאמן לקליטה של דקויות אשר נדמה שהן שקופות כמו אויר.

זהו תהליך של התקרבות אל שורש הדברים, שהינו ממשי כמו המציאות היומיומית על תופעותיה, אך נמצא במצב צבירה אחר.

חשוב להדגיש כי זיכוך ועידון החושים אינו המטרה הסופית של היוגה, זהו רק חלק מתהליך המכשיר את הקרקע לתמורה, לידיעה ולשחרור. כל עוד מתפקדים החושים רק במצבם הגס, אין דרך פשוטה לישוב ה"סתירה": מתקיימת תחושת ניגוד בין הפנים לחוץ, בין הממשי - לעדין השקוף.

תחושת ניגוד זו הינה רבת עוצמה. היא ממשיכה להתקיים גם כאשר אנו מבינים כי ה"אמת" אינה תמיד ביטוי להתבוננות כמו מדעית על העולם, וכי "ידיעה" היא לפעמים תובנה המבוססת על ניסיון או חוויה שקשה מאד לתארם במילים.

הטקסט עצמו מודע לסוג הקושי הזה והוא מבטיח מצב של "חסינות מפני צמדי הניגודים" כאחד מפירות האימון ביוגה.**

מכך ניתן להבין כי התנהלותנו הרגילה בעולם טיבעה התנדנדות מתמדת, בין מה שאנו חווים כניגודים שאינם מתיישבים זה עם זה. דבר המעצב את האופן שאנו חושבים ואף תופסים את המציאות. טוב ורע, טועה וצודק, חכם וטיפש... האומנם לא יכולים אלו לגור בכפיפה אחת בגוף אחד? האומנם לא יכול היוגי להיות גם פנדיט או הפנדיט יוגי?

מקובלת התפיסה של הגוף האנושי כמעבדה עבור המתאמן ביוגה. האימון הוא אכן חקירה מדויקת וזהירה, תוך ניסוי ותעייה, של מרכיבי ההוויה שלנו: בשר, נשימה, תודעה, רגשות, יצרים, זכרונות והקשרים ביניהם.

את החקירה מלוות שאלות ותהיות שחלקן מקבלות תשובה בתוך מסגרת האימון ממש.

אימון כזה לאורך זמן מלטש את החושים ומדקק אותם כך שיהיו מסוגלים לקלוט אובייקטים שקופים ודקים יותר ויותר: רטט זעיר ובלתי נראה לעין בבטן... איושה קלה של הנשימה באחורי הגרון... פעימה פנימית של כפות הרגליים... תמונת הגוף של המתאמן הולכת ונעשית שלימה יותר ומורכבת יותר, כאשר מערכות הגוף העדינות מתגלות בפניו על טבען הנושם, החי. מה שהמתאמן רואה ומרגיש כגוף כבר אינו רק בשר, עצמות ודם.

להתבססות של תמונת גוף מעודנת ומורכבת זו, בתחושותיו ובמודעותו הערה של המתאמן, יש אפקט עצום על חייו. ראשית – משום שגופו משתנה כתוצאה מתהליכים אלו, הוא מתנהל בעולם ונע אחרת.

שנית – גבולות ה"גוף" הבשרי, הגושי והגס נפרצים. **המתאמן המתבונן מזהה גם תופעות שקופות, אנרגטיות כחלק מהגוף שלו. כושרו לחוש שינויים זעירים מתגבר, בשלב זה הוא מבין אולי כי גם התודעה, ההכרה, המחשבות והרגשות הן תופעות גופניות.

אולי זה הרגע שבו הגוף לא נתפס יותר רק כגוש זולל, שובע ומפריש, סובל או מתענג, מתכלה ולבסוף מת. אלה גם כמה או מי שיכול לבטא את הנצח, בפרק הזמן הקצר, החטוף בין לידה למוות.

אבל מאיפה צץ הנצח?

האם תהליכי חקירה של ניסוי וטעייה, דקים ככל שיהיו, אכן משיגים את הנצח? האם ה"נצח" הוא אובייקט של החושים?

אני בוחרת להשתמש במילה "נצח" כי היא מטלטלת את ליבי. אך אפשר להמירה במילים אחרות: אטמן, ברהמן, פורושה, אור אינסוף... אך באיזה אופן יכול הגוף לקרבנו אל הנצח?

הנצח מטיל את צילו אל תוך העולם וצל זה ניכר בגוף. ככל שמצבי תודעה רחבים ובהירים יותר הופכים נגישים למתאמן היוגי, נראה הצל ברור יותר, אם כי תמיד נשאר חמקמק, כמו צל...

פטנג'לי מכנה מצבי תודעה גבוהים ***אלו בשם "סמדהי". סמדהי לא מתואר כמצב אחד מוחלט וסופי, ישנם כמה סוגים של סמדהי: תחילה מתוארים כאלו שרישומי הגוף, מחשבות ומושגים עוד ניכרים בהם. ולבסוף: "נירביג'ה סמדהי". סמדהי ללא גרעין.

התבססותם של מצבי תודעה סמדהיים בהוויתו של היוגי אינה המטרה הסופית, אך היא השדה המאפשר את הנשאות התודעה אל "קאיווליה": עצמאות. שחרור.

זהו המקום אליו חותרת היוגה ואליו מכוון האימון.

"אז התודעה נוטה לעבר ההבחנה ונישאת אל העצמאות" (סוטרה 26 פרק רביעי)

הסוטרות של פטנג'לי מציעות דרכים שונות ואפשרויות מגוונות להתקרב ולהשיג מצבי סמדהי. אין בטקסט הכרעה לטובת דרך זו או אחרת. גם לא נאמר שיש לבחור בדרך אחת בלעדית.

הטקסט כמו מציג בפנינו ללא משוא פנים את מפת השבילים השונים שהלכו בהם הקדומים. תרגול מעמיק בריכוז, שביעות רצון, מוסריות, שיויון נפש, אי השתוקקות, אמונה ודבקות, ועוד...ועוד. כל אלו הן דרכים שהוכיחו עצמן עבור יוגים קדומים, ופטנג'לי פורש אותן בפני המתאמן הצעיר, החדש, כמו לוחש את הפתגם: "חכם השביל מן ההולך בו."

אך אל הלימוד מנסיונם של מורים קדומים מוסיף פטנג'לי את הסוטרה: "או – על ידי ההתבוננות הרצויה לך." [סוטרה 39 פרק ראשון] זוהי לטעמי סוטרת מפתח בטקסט זה שלאורה צריך להבחן הטקסט כולו. כל הדרכים האחרות המתכוונות וחותרות אל סמדהי צריכות להיות טבולות ב"התבוננות הרצויה לך".

כך – יחד עם השענות על מסורת וניסיון חיים של יוגים קדומים, משחרר הטקסט את המתאמן לדרכו האינדודואלית אל הנצח.

על מרחב הסמדהי העצום, המאיר, צל הנצח ניכר בבירור. אין זה צל במובנו האפל, ההיפך: הרי רק מה שטבול באור מטיל צל.

ואף זאת: כנראה שהמתאמן היוגי צריך להיות מסוגל לחתור אל הנצח הבלתי מתכלה תוך שימוש בכלים מתכלים, לא מושלמים, מטעים ומבלבלים לעיתים. להשתמש בגוף- על מרחביו הגסים והעדינים, הממשיים והשקופים. אני מאמינה כי האמת טמונה בדיוק במקום שבו הניגודים הבלתי ניתנים לכאורה ליישוב, דוגמת הגוף המתכלה ההופך לצינור אל הנצח, גרים זה עם זה, כאשר אף אחד מהם אינו מבטל את טבעו של השני כ"אשליה".

"וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ונער קטון נוהג בהם."


לכן ברור לי כי היוגי מוכרח להיות גם פנדיט.**

האיכויות החוקרות וההתבוננות האמפירית הן חלק מהותי מן האימון. בלי שימוש ראוי בחלקים החושבים ההוגים והמנתחים שלנו לא מתאפשרת התקדמות ממשית. יחד עם זאת יש להתאמן בהפניית המבט החוקר אל מה שמעבר למה שניתן למדוד.

האימון מעדן ומלטש את החושים, ויחד איתם גם האובייקטים הנבחנים נעשים שקופים יותר ויותר. החקירה היוגית מתחילה לגעת במה שנראה לא ממשי למתבונן הבוחן את היוגי המתאמן מבחוץ.

חוקרים מסוימים מתארים את הסמדהי היוגי כמצב מנותק לחלוטין שאין בו קוגניציה, ולכן אינו מאפשר הסבר, תיאור או ניתוח על-ידי היוגי עצמו.

לאלו אשיב: לא בכדי מתאר פטנג'לי כמה מצבי סמדהי שונים. כאלו שבהם עוד מתרחשת פעילות קוגנטיבית או נותרים רישומיה של קארמה עתיקה, לעומת סמדהי חסר גרעין שכבר אין בו כל פעילות. אולי זו הדרך של פטנג'לי להצביע בזהירות אל נצח שאינו מוחלט, אלה פועם ומשתנה. נצח המתאים את עצמו לעיני המתבונן המנסה לראות אותו, או דרכו. נצח יומיומי, זוהר ומרגש- אך גם סתמי.

סתם נצח.

אחזור כעת אל הסוטרות הפותחות את הטקסט ואפרש אותן:

כאשר מוגבלת או חדלה פעילות התודעה הנקראת "תנודות" , שרוי הרואה, (דרשטר) בצורתו שלו.

במקרים אחרים, כלומר: כאשר פעילותה הבלתי פוסקת של התודעה אינה מוגבלת או מושתקת, שרוי ה"רואה" בצורת התנודות.

יוגה- היא הכלי להגבלת או בלימת התנודות, וגם שמו של המצב הזה בו מוגבלות התנודות והרואה שרוי בצורתו שלו.

התנודות- (וורטיס) הן הפעילות הפנימית האינסופית שלנו: מחשבות, רגשות, פנטזיות, זכרונות, חלומות.

אך מי הוא ה"רואה"?

ה"רואה" (דרשטר) מזוהה בטקסט עם "הפורושה". אי אפשר להסביר את פורושה במנותק מ"פראקריטי". ביסוד הסוטרות של פטנג'לי ניצבת תפיסת העולם של אסכולת הסמקהיה הדואליסטית:**

בראשית היו פורושה ופראקריטי.

פורושה-הוא מהות נצחית רואה. מעולם לא נולד ולעולם לא ימות.

פראקרטי היא ההויה. הטבע.

במצבה הגולמי הראשוני היתה פראקריטי גוש אנרגיה מאוזן. (מולה פראקריטי).

אך דבר מה הופר באיזון זה. הפרת האיזון קשורה באופן בלתי מוסבר אל הקשר בין פורושה לפראקריטי. כאשר האיזון מופר מתפרקת פראקריטי ואקט ההתפרקות הוא הוא מעשה הבריאה. העולם כולו עשוי שברי פראקריטי המסתחררים בשלושה מצבי צבירה: טמס שאיכותו אדמתית חומה וכבדה, רג'ס שאיכותו אדומה, חמה כמו אש ואף תנועתית כמוה, וסטווה שהינה שקופה אורירית וטהורה. ריקוד הגונות- סטווה רג'ס וטמס זו כנגד זו כנגד זו, בצרופים אינסופיים, הוא ההוויה: הבריאה המתגלה בפנינו ברבגוניותה.

אך גם זאת: בתוך כל שבר פראקריטי טמון פורושה קטן, נצחי ושלם, שמהותו ראייה.

זהו עיקרון "רביות הפורושה" המוסבר בטקסט העתיק "סמקהיה קאריקה".

זוהי תמונה מופלאה לדעתי המתארת את הנצח כטמון כמו סוד בתוך החלקיקים המסתחררים המרכיבים את מה שנקרא על ידינו "מציאות" או "חיים".


"ועכשיו הוראת היוגה. יוגה היא ההגבלה של תנודות התודעה. אז שרוי הרואה בצורתו שלו. במקרים אחרים: צורת התנודות." (סוטרות 1-4 פרק ראשון.)

הרואה אינו משתנה והנצח אינו מתכלה גם כאשר הוא שרוי בצורת התנודות. הוא חסין מפני צמדי הניגודים. אלו אנו שזקוקים להשקטת התנודות, בכדי שיתרחש בתוכנו האוקיאנוס השקט של הסמדהי, ונוכל להפנות מבט חטוף אל צילו של הנצח.

64 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

From Where Does the Eternal Spring Forth?

I.1. Now the teaching of Yoga. I.2. Yoga is the restraint of the fluctuations of the consciousness . I.3. Then the Seer abides in his own form. I.4. At other times: in the form of the fluctuations.

לוגו נגה ברקאי | יוגה שיקומית

ניתן להרשם לרשימת תפוצה, ולקבל הודעות על סדנאות, קורסים לדואר האלקטרוני:

052-583-4959⁩  |  ng.ronbarkai@gmail.com

© 2020 כל הזכויות שמורות לנגה ברקאי  |  עיצוב ופיתוח: קרן אבידן